מרחב בטוח הוא לא מרחב נעים

דמייני שתי סדנאות:

בסדנה הראשונה האווירה נהדרת.

המשתתפות משתפות פעולה, יש פתיחות וחיבור, אף אחת לא מתנגדת לשום דבר ובסוף המפגש כולן יוצאות מחויכות ומספרות כמה היה להן נעים.

בסדנה השנייה קרו דברים אחרים.

משתתפת אחת בחרה לא להשתתף בתרגיל. משתתפת אחרת אמרה למנחה שמשהו שקרה במהלך המפגש לא היה לה נעים. בשלב מסוים המנחה אפילו עצרה את אחת המשתתפות והזכירה לה את אחד מכללי הקבוצה.

קל להסתכל על הסדנה הראשונה ולחשוב: איזה מרחב בטוח נוצר שם.

ויכול להיות שזה נכון.

יכול להיות שהמשתתפות הרגישו בטוחות, היו מחוברות לעצמן ובחרו באמת להשתתף, לשתף ולהתמסר לתהליך.

אבל יכול להיות גם שלא.

יכול להיות שאף אחת לא התנגדה כי לא היה לה נעים להתנגד, שאף אחת לא אמרה "לא" כי היא לא הייתה בטוחה שמותר, שכולן שיתפו פעולה כי זה מה שהקבוצה עשתה ושחלק מהחיוכים בסוף לא סיפרו את כל מה שהתרחש בפנים.

אנחנו פשוט לא יכולות לדעת.

וזה בדיוק העניין.

נעימות אינה הוכחה לבטיחות ואי נעימות אינה הוכחה לכך שהמרחב לא היה בטוח.

והבלבול בין השתיים הוא בעיניי אחת הנקודות החשובות ביותר שכדאי לנו להבין כמנחות.

כשנעים בחדר, קל להרגיש שהכול בסדר

אנחנו אוהבות לראות את המשתתפות שלנו נהנות. אנחנו רוצות שהן ירגישו בנוח, שייפתחו, שיתחברו אלינו ואל הקבוצה ושייצאו מהמפגש בתחושה שקיבלו משהו משמעותי.

אין בזה שום דבר רע. נעימות היא דבר נפלא.

הבעיה מתחילה כשאנחנו הופכות אותה למדד לבטיחות.

כי אז, בלי לשים לב, אנחנו עלולות להתחיל לנסות לשמור על הנעימות בחדר במקום לשמור על המרחב.

אם משתתפת מתנגדת למשהו, אנחנו עלולות להרגיש שמשהו השתבש. אם מישהי מביעה כעס, אולי נמהר להרגיע. אם נוצר חיכוך בין שתי משתתפות, נרצה לסגור אותו מהר. אם אנחנו צריכות להציב גבול, אולי נרכך אותו כדי שאף אחת לא תרגיש לא בנוח.

וככל שאנחנו עסוקות יותר בלשמור על כך שיהיה נעים, אנחנו עלולות דווקא להתרחק מהיכולת שלנו להחזיק מרחב בטוח.

כי מרחב בטוח לא נבחן רק ברגעים שבהם הכול זורם. הוא נבחן בעיקר ברגעים שבהם משהו מפסיק לזרום.

תהליך משמעותי לא תמיד מרגיש טוב

אם אנחנו מנחות קבוצות שעוסקות בהתפתחות, שינוי או תהליכים רגשיים, אנחנו מזמינות אנשים לפגוש את עצמם.

ולפגוש את עצמנו זה לא תמיד נעים.

לפעמים אנחנו מגלות משהו שלא רצינו לראות. לפעמים עולה רגש שלא תכננו לפגוש. לפעמים אנחנו רוצות להגיד לא. לפעמים מישהי אחרת בחדר נוגעת בנו במקום רגיש. לפעמים אנחנו כועסות דווקא על המנחה. לפעמים אנחנו רוצות להתרחק לרגע ממה שקורה.

כל אלה יכולים להתרחש בתוך מרחב בטוח לחלוטין.

למעשה, אם נגדיר מרחב בטוח כמרחב שבו המשתתפת אינה פוגשת אף פעם אי נוחות, נצטרך להוציא ממנו חלק גדול ממה שהופך תהליך אנושי למשמעותי.

בטיחות אינה מבטיחה לי שלא אפגוש משהו קשה.

היא מאפשרת לי לפגוש אותו מבלי שאצטרך לוותר על עצמי בדרך.

אפשר שיהיה מאוד נעים ועדיין לא יהיה בטוח

וזה אולי הצד הפחות מובן מאליו של ההבחנה הזאת.

מרחב יכול להיות חם, אוהב ומחבק ועדיין לא להיות בטוח.

אפשר לשבת במעגל יפהפה, עם מוזיקה נעימה ומנחה שמדברת ברכות ועדיין להרגיש שאין באמת אפשרות להגיד לא.

אפשר לקבל המון חום ובאותה נשימה להרגיש שיש ציפייה סמויה להיחשף.

אפשר לדבר בלי סוף על קבלה והכלה אבל לגלות שברגע שמישהי מביעה כעס או ביקורת, פתאום הרבה פחות קל להכיל אותה.

לפעמים דווקא מרחבים שמרגישים מאוד נעימים מבחוץ יכולים לטשטש את המקומות שבהם הבחירה שלנו מצטמצמת.

אם כולן משתפות ואני לא רוצה לשתף, האם באמת מותר לי לא?

אם המנחה מציעה תרגיל ואני מרגישה שהוא לא נכון לי, האם אני יכולה לסרב בלי שיחפשו את "ההתנגדות" שלי?

אם משהו שקרה לא היה לי נעים, האם יש מקום לומר את זה גם אם זה יפר את ההרמוניה בחדר?

אם התשובה לכל אלה אינה ברורה, יכול להיות שנעים מאוד במרחב אבל זה עדיין לא אומר שהוא בטוח.

וגם ההפך נכון, לפעמים בטוח מאוד ולא נעים בכלל

מנחה יכולה להציב גבול למשתתפת וזה לא יהיה לה נעים.

היא יכולה לעצור התנהגות שפוגעת בקבוצה וליצור לרגע מתח בחדר. היא יכולה לא לאפשר למשתתפת אחת לקחת עוד ועוד זמן גם כשהיא מאוד רוצה להמשיך לדבר. היא יכולה להקשיב למישהי שכועסת עליה מבלי למהר לגרום לכעס להיעלם.

ברגעים כאלה המרחב אולי פחות הרמוני אבל זה לא אומר שהוא פחות בטוח.

לפעמים בדיוק להפך.

כי יש הבדל בין מרחב שבו כולם מרגישים טוב לבין מרחב שיש מי שמחזיקה אותו.

החזקה אמיתית אינה מתבטאת רק ביכולת שלנו להיות רכות, קשובות ומכילות. היא מתבטאת גם ביכולת שלנו להישאר יציבות כשמופיעה אי נוחות, לא להיבהל ממנה ולא להפוך את החזרה המהירה לנעימות למטרה.

וזה דורש מאיתנו כמנחות להסכים למשהו לא פשוט: לא כל משתתפת תרגיש טוב בכל רגע בתוך המרחב שלנו.

זה לא בהכרח סימן שעשינו משהו לא נכון.

אז מה כן הופך מרחב בטוח בהנחיית קבוצות?

בעיניי, יצירת מרחב בטוח בהנחיית קבוצות מתחילה ביכולת של המשתתפת להישאר מחוברת לעצמה גם כשהיא נמצאת בתוך קבוצה.

מרחב שבו היא לא צריכה לבחור בין להשתייך לבין להקשיב לעצמה. שבו היא יכולה להשתתף אבל גם לבחור שלא. לדבר אבל גם לשתוק. להרגיש חיבור אבל גם להביע אי הסכמה. להתרגש אבל גם לכעוס. לפגוש משהו עמוק אבל לא למסור למנחה את הבעלות על עצמה.

זה מרחב שיש לו מסגרת ברורה ויש מי שאחראית להחזיק אותה. מרחב שבו גבולות אינם איום על הקרבה אלא חלק ממנה. מרחב שבו המשתתפת יודעת שגם אם יקרה משהו שלא תוכנן, היא לא תישאר לבדה להתמודד איתו.

והדבר המעניין הוא שכאשר התנאים האלה קיימים, הרבה פעמים דווקא נוצרת גם נעימות. אנשים מרפים יותר כשהם מרגישים שיש מסגרת שאפשר לסמוך עליה. הם יכולים להיפתח יותר כשהם יודעים שמותר להם גם להיסגר. הם יכולים לבחור להגיד כן כשהם יודעים באמת שמותר להם להגיד לא.

אבל הנעימות היא תוצאה אפשרית של הבטיחות. היא לא ההגדרה שלה.

אולי הגיע הזמן לשנות את השאלה

בסוף סדנה קל לשאול את עצמנו אם המשתתפות נהנו, אם הייתה אנרגיה טובה ואם הן יצאו מרוצות.

אלה שאלות לגיטימיות אבל הן לא מספרות לנו אם יצרנו מרחב בטוח.

אולי לצד השאלות האלה כדאי שנתחיל לשאול שאלות אחרות:

• האם המשתתפות הרגישו שיש להן בחירה?

• האם הגבולות של המרחב היו ברורים?

• האם היה מקום גם למה שלא היה נוח או נעים?

• האם יכולנו לפגוש התנגדות מבלי לנסות להעלים אותה?

• האם המשתתפת יכלה להישאר היא גם כשהייתה חלק מהקבוצה?

• ובעיקר, מה קרה לנו כמנחות ברגע שבו משהו בחדר הפסיק להיות נעים?

  
  

כי מרחב בטוח אינו מרחב סטרילי מחיכוך, כאב, התנגדות או אי נוחות. הוא גם לא מרחב שבו התפקיד שלנו הוא לוודא שכולן מרגישות טוב כל הזמן.

הוא מרחב שמסוגל להכיל את העובדה שבני אדם פוגשים בו בני אדם ושבתוך מפגש אמיתי לא תמיד יהיה נעים.

מרחב בטוח הוא לא מרחב שבו אף פעם לא קורה משהו לא נעים. מרחב בטוח הוא מרחב שיודע מה לעשות כשמשהו לא נעים קורה.

---

הייתי רוצה שהמשתתפות אצלך בסדנה ירגישו בטוחות כבר מהרגע הראשון?

הדרך שבה אנחנו פותחות סדנה משפיעה על תחושת הביטחון בחדר, על הנכונות של המשתתפות להשתתף ולהיפתח ועל כל מה שיקרה בקבוצה אחר כך.

במדריך החינמי שיצרתי "איך לפתוח סדנה נכון" תמצאי עקרונות ותרגילים שיעזרו לך להתחיל את הסדנה באופן שמזמין את המשתתפות להרגיש בנוח, להשתתף ולרצות לקחת חלק בתהליך.

להורדת המדריך