מה עושים כשמשתתפת לא מרוצה מהסדנה?

יש רגעים בהנחיית קבוצה שקל יחסית להתכונן אליהם: אנחנו יודעות מה נעשה בפתיחה, איזה תרגיל מגיע אחר כך, כמה זמן ניתן לשיתוף ואפילו מה נאמר אם אף אחת לא תרצה לדבר.

ויש רגעים שקשה הרבה יותר להתכונן אליהם...

אחת המשתתפות מרימה את היד ואומרת: "אני רוצה להגיד שמשהו במה שקרה כאן לא היה לי בסדר"

לפעמים זו ביקורת על תרגיל, לפעמים היא כועסת על משהו שאמרנו, לפעמים היא לא מרוצה מהאופן שבו ניהלנו סיטואציה בקבוצה, לפעמים היא מרגישה שלא קיבלה את מה שציפתה לקבל ולפעמים היא פשוט אומרת מול כולן: "אני לא מתחברת למה שקורה פה."

וברגע אחד, כל תשומת הלב בחדר עוברת אליך, המנחה.

גם אם אנחנו מנחות כבר שנים, זה יכול להיות רגע מאוד לא נוח. הרי השקענו בסדנה הזאת. חשבנו עליה, בנינו אותה ובאנו לתת משהו שאנחנו מאמינות בו.

ופתאום מישהי שיושבת מולנו אומרת, במילים כאלה או אחרות, שמשהו שעשינו לא היה טוב עבורה.

השאלה היא מה אנחנו עושות עכשיו.

כי דווקא ברגע הזה, שבו משתתפת מביעה חוסר שביעות רצון, מתגלה חלק משמעותי מהיכולת שלנו להחזיק מרחב.

לפני שאת מגיבה אליה, משהו כבר קורה בתוכך

כשמשתתפת לא מרוצה מהסדנה או מבקרת משהו שעשינו, אנחנו לא מפסיקות להיות בני אדם רק מפני שאנחנו כרגע בתפקיד המנחה.

הגוף יכול להתכווץ, הראש מתחיל לעבוד ולחשוב מהר, אולי עולה בנו צורך להסביר מה באמת קרה, אולי אנחנו מיד חושבות שהיא לא הבינה את הכוונה שלנו ואולי מופיעה מחשבה הרבה יותר מפחידה: אולי באמת עשיתי משהו לא בסדר.

מכאן קל מאוד ללכת לאחד מהכיוונים הללו:

בכיוון אחד אנחנו מתחילות להגן על עצמנו. מסבירות למה עשינו את מה שעשינו, מספרות שזו הפעם הראשונה שמישהי מגיבה כך או מזכירות ששאר המשתתפות דווקא מאוד התחברו. לפעמים ההתגוננות תהיה מתוחכמת יותר ונחזיר את השאלה אל המשתתפת: "מעניין למה זה כל כך הפעיל אותך".

בכיוון השני אנחנו עושות כמעט את ההפך. ממהרות להתנצל, מנסות להרגיע אותה ולוקחות אחריות עוד לפני שבכלל הבנו מה קרה.

לכאורה אלה תגובות הפוכות אבל יש להן משהו משותף. בשתיהן אנחנו מנסות לפתור מהר את אי הנוחות שנוצרה בחדר.

ויש אפשרות שלישית: לא למהר לפתור אותה.

את לא צריכה להחליט מיד אם היא צודקת

אחד הדברים שהכי יכולים לעזור ברגע כזה הוא לזכור שהמשימה הראשונה שלנו אינה לקבוע מי צודקת.

המשימה הראשונה היא להבין.

אם משתתפת אומרת שמשהו שעשינו פגע בה, הכעיס אותה או לא התאים לה, אפשר קודם כל להקשיב למה שהיא אומרת.

לא כדי להסכים איתה ולא כדי לקחת על עצמנו אשמה אלא כדי להבין את החוויה שלה.

אפשר לשאול אותה מה היה לה לא נעים. אפשר לבקש שתספר מה קרה מבחינתה. אפשר לומר "אני רוצה להבין" ולתת לה להשלים את הדברים בלי לקטוע אותה עם ההסבר שלנו.

זה נשמע פשוט אבל לפעמים זו אחת הפעולות הקשות ביותר למנחה. כי בזמן שהיא מדברת, יכול להיות שאנחנו כבר יודעות שיש חלק בסיפור שאנחנו רואות אחרת. יכול להיות שאנחנו אפילו בטוחות שהגבול שהצבנו היה נכון. ועדיין, אנחנו יכולות להקשיב.

להקשיב לחוויה של משתתפת לא אומר להסכים עם הפרשנות שלה למה שקרה.

זו הבחנה חשובה מאוד.

אני יכולה להכיר בכך שמשהו היה קשה עבורך בלי להסכים שעשיתי משהו לא בסדר. אני יכולה להבין שנפגעת ממשפט שאמרתי ועדיין לבדוק האם המשפט עצמו היה לא ראוי. אני יכולה לתת מקום לכעס שלך בלי לבטל את הגבול שהצבתי.

החוויה שלה אמיתית משום שהיא חוותה אותה. האחריות שלי עליה היא כבר שאלה אחרת.

קודם מכירות בחוויה, אחר כך בודקות אחריות

נניח שמשתתפת אומרת: "כשעצרת אותי באמצע השיתוף הרגשתי שאת משתיקה אותי."

יש הבדל עצום בין לומר לה "אבל לא השתיקתי אותך, פשוט עבר הזמן שלך" לבין לומר "אני שומעת שהעצירה שלי נחוותה אצלך כהשתקה."

במשפט השני לא אמרתי שטעיתי, גם לא חזרתי בי מהגבול, רק הראיתי לה ששמעתי אותה.

ועכשיו אפשר לברר.

אולי אגלה שעצרתי אותה בצורה חדה ולא רגישה, אולי אגלה שלא הסברתי מראש שלכל משתתפת יש זמן מוגדר לשיתוף, במקרה כזה יש משהו שאני יכולה לקחת עליו אחריות.

ואולי אגלה שהזמן היה ברור לכולן, שהיא קיבלה בדיוק את אותו הזמן כמו כל משתתפת אחרת ושעצרתי אותה בצורה מכבדת מפני שהייתי צריכה לשמור גם על הזמן של שאר הקבוצה.

במקרה כזה, העובדה שהיא הרגישה מושתקת עדיין ראויה למקום אבל זה לא אומר שהייתי צריכה לאפשר לה להמשיך לדבר.

וזה בדיוק המקום שבו אנחנו צריכות להפריד בין הכרה בחוויה לבין לקיחת אחריות.

אם טעיתי, אני רוצה להיות מסוגלת לראות את זה ולהגיד את זה.

אם חציתי גבול, פספסתי משהו או פעלתי בדרך שלא הייתה ראויה, האחריות המקצועית שלי היא לא להתחבא מאחורי התפקיד שלי כמנחה.

אבל באותה מידה, מקצועיות דורשת ממני לא לקחת אחריות על כל רגש שעולה בחדר.

התנצלות היא לא כלי להרגעת המרחב

לפעמים אנחנו מתנצלות כי באמת יש על מה להתנצל ולפעמים אנחנו מתנצלות כי אנחנו רוצות שהרגע הזה כבר ייגמר.

יש הבדל גדול בין השניים.

אם אני מבינה שפעלתי לא נכון, התנצלות יכולה להיות פעולה מאוד חזקה. "את צודקת. לא הייתי צריכה לעשות את זה כך ואני מצטערת." אין צורך להסביר במשך עשר דקות מה הייתה הכוונה שלי. לקיחת אחריות נקייה יכולה דווקא לחזק את האמון במרחב.

אבל אם אני לא חושבת שפעלתי לא נכון ואני מתנצלת רק מפני שקשה לי לשאת את העובדה שמישהי לא מרוצה ממני, משהו אחר קורה. אני אולי מחזירה שקט לחדר אבל אני גם מלמדת את עצמי שכדי להיות מנחה טובה אני צריכה לוודא שאף אחת לא כועסת עליי.

וזו משימה בלתי אפשרית.

מנחה שמחזיקה קבוצה תצטרך לפעמים לקבל החלטות שלא כולן יאהבו. היא תצטרך לעצור, להגביל, לומר לא ולשמור על מסגרת. אם כל אי שביעות רצון גורמת לה מיד לסגת, הקבוצה מרגישה את זה.

אפשר להיות רגישה מאוד לחוויה של המשתתפת ועדיין להישאר עומדת במקום שלנו.

ומה אם הביקורת נאמרת מול כל הקבוצה?

כשאי שביעות הרצון עולה בתוך הקבוצה, מתווסף עוד ממד. אנחנו לא מנהלות עכשיו רק שיחה עם משתתפת אחת. כל שאר המשתתפות צופות באופן שבו אנחנו מגיבות.

וזה לא אומר שאנחנו צריכות "להראות סמכות". להפך. זה אומר שהתגובה שלנו הופכת בעצמה לחלק מהמרחב שאנחנו יוצרות.

כשהקבוצה רואה שמותר לומר למנחה שמשהו לא היה בסדר ושהמנחה מסוגלת להקשיב בלי להתפרק או לתקוף בחזרה, היא לומדת משהו על המקום שבו היא נמצאת.

כשהיא רואה שמנחה יכולה לומר "אני מבינה עכשיו שפספסתי פה משהו ואני מצטערת", היא לומדת שטעות אינה סוף הסמכות.

וכשהיא רואה שמנחה יכולה להכיר בחוויה של משתתפת ובכל זאת לומר "אני שומעת אותך ועדיין ההחלטה הזאת נשארת", היא לומדת שגם גבול יכול להתקיים לצד הקשבה.

אלה רגעים שלא תכננו כחלק מתוכן הסדנה אבל לפעמים הם מלמדים על המרחב יותר מכל תרגיל שתכננו מראש.

לא כל דבר צריך להפוך לעיבוד קבוצתי

העובדה שמשתתפת העלתה קושי אינה אומרת שעכשיו כל הקבוצה צריכה להיכנס אליו.

לפעמים נכון לתת מקום קצר, להבין מה קרה, להגיב ולסגור. לפעמים נכון לומר שנרצה לדבר על כך עם המשתתפת בהפסקה או לאחר המפגש. ולפעמים באמת קורה משהו שנוגע לכל הקבוצה ודורש התייחסות רחבה יותר.

היכולת להבחין בין המצבים האלה היא חלק מההחזקה ותחות הביטחון שאני רוצה ליצור במרחב.

יש פיתוי לחשוב שאם כבר עלה משהו רגשי, צריך "לתת לו מקום" עד הסוף. אבל גם למקום יש גבול. הסדנה אינה הופכת ברגע אחד לתהליך אישי של המשתתפת שהתלוננה ושאר הקבוצה אינה צריכה להפוך לקהל של השיחה ביניכן.

גם כאן, הקשבה וגבול יכולים להתקיים יחד.

משתתפת לא מרוצה מהסדנה היא לא בהכרח סימן שמשהו השתבש

אולי זה הדבר שהכי חשוב לי שמנחות ייקחו מהרגעים האלה.

אנחנו רוצות שהמשתתפות שלנו יהיו מרוצות. ברור. אבל שביעות הרצון שלהן אינה יכולה להיות המצפן היחיד שלנו.

לפעמים משתתפת לא מרוצה כי באמת פספסנו משהו. אנחנו רוצות להיות מסוגלות לראות את זה.

לפעמים היא לא מרוצה כי הצבנו גבול שהיה חשוב להציב.

לפעמים משהו בתהליך פגש אותה במקום רגיש.

ולפעמים פשוט יש פער בין מה שהיא רצתה לקבל לבין מה שהסדנה נועדה לתת.

התפקיד שלנו הוא לא לדעת מראש איזו מהאפשרויות נכונה. התפקיד שלנו הוא להיות מסוגלות להישאר מספיק נוכחות כדי לברר.

וזה אולי השינוי המשמעותי ביותר שאפשר לעשות ברגע כזה. במקום לשאול מיד "איך אני גורמת לה להיות מרוצה?", לשאול:

"מה קורה כאן עכשיו ומה האחריות שלי בתוך זה?"

השאלה הזאת מאפשרת לנו להישאר גם קשובות וגם יציבות. לראות את המשתתפת בלי להיעלם מול החוויה שלה. לקחת אחריות כשצריך בלי לקחת אחריות על הכול.

כי החזקת מרחב לא נמדדת רק באופן שבו אנחנו מובילות קבוצה כשהיא הולכת איתנו.

לפעמים היא מתגלה דווקא ברגע שבו מישהי עוצרת, מסתכלת עלינו ואומרת:

"אני לא מרוצה ממה שקרה כאן."

והיכולת שלנו לא לברוח מהמשפט הזה, לא להתכווץ מולו ולא למהר להעלים אותו היא חלק מהיכולת שלנו באמת להחזיק קבוצה.

---

הייתי רוצה שהמשתתפות אצלך בסדנה ירגישו בטוחות כבר מהרגע הראשון?

הדרך שבה אנחנו פותחות סדנה משפיעה על תחושת הביטחון בחדר, על הנכונות של המשתתפות להשתתף ולהיפתח ועל כל מה שיקרה בקבוצה אחר כך.

במדריך החינמי שיצרתי "איך לפתוח סדנה נכון" תמצאי עקרונות ותרגילים שיעזרו לך להתחיל את הסדנה באופן שמזמין את המשתתפות להרגיש בנוח, להשתתף ולרצות לקחת חלק בתהליך.

להורדת המדריך